המורא מתבטא בכמה מישורים, כמו: לא ישב הבן על כסאו של אביו, לא יסתור את דבריו וכדומה.
הגישה הרווחת היום מדברת על "אהבה", ושוב "אהבה" ועוד הפעם "אהבה". על ההורה לאהוב את ילדו, לשדר לו אהבה זו באופן מוחלט.
על פניו נראה שהציווי האמור לעיל, לא מתאים לחינוך של ימינו. איך מסתדרת האהבה שההורה משדר לבנו עם המורא שהבן מחוייב לאביו. איך יהיה מורא האב על הבן כאשר הקשר מורכב מ"אהבה" נטו?
חז"ל בהוראתם בחינוך התייחסו לעניין ואמרו: "לעולם תהיה שמאל דוחה וימין מקרבת".
האהבה כשלעצמה, חשובה היא ואין כמוה להביא להתפתחות תקינה וטובה של הילד. אך קשר הבנוי על מצע של אהבה בלבד, בו ההורה משדר לבנו רק אהבה, הוא מסוכן.
קשר של אהבה נטו הוא קשר בין חברים, בו האדם מקבל את חברו כמות שהוא על מעלותיו ומגרעותיו, ואין בו תביעה לתיקון כלשהוא במעשיו. וכאמור: "על כל פשעים תכסה אהבה" (משלי י').
לא כן בחינוך, "איוולת קשורה בלב נער" (משלי כ"ב), הילד נתון לשליטתם של כוחות שליליים, אין לו עדיין די דעת כדי להבחין בין הטוב לרע. אילו ינהגו בו ההורים ביחס של אהבה בלבד, הילד יקבל גיבוי למידותיו ומעשיו הרעים, הוא עלול להתמיד בהם, ונמצאו ההורים מקלקלים באהבתם תחת לתקן.
כך אירע גם לאדוניהו בנו של דוד המלך ש"לא עצבו אביו מימיו לאמר: מדוע ככה עשית…" (מלכים א א), אדוניהו שמעולם לא קיבל גערה, לא שמע מאביו תמיהה על מעשיו, לא שידרו לו שלא בכל צורת התנהגות הוא יהיה אהוב. סופו שהמליך עצמו למלך בחיי אביו.
נוסף על האהבה – הימין המקרבת, חובה להשליט גם מעט מורא – שמאל דוחה, להוכיח את הילד על דברים בהם אינו נוהג כראוי, להראות לו פנים זועפות כשמעשיו אינם טובים. הילד שחפץ באהבתו של האב, ירצה לשנות את מעשיו כדי לרצות את אביו ולזכות ממנו להארת פנים. וכבר אמרנו – חובות מול זכויות!
בזה ישיג ההורה את יעודו בחינוך ילדו.
